החלטה בתיק בש"פ 9030/03

           בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' אלרון), שניתנה ביום 25.08.03 בתיק ב"ש 3609/03 , לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי באשמת ביצוע עבירות של רצח - לפי סעיפים 300(א)(2) + 301 וכן סעיף 300(א) (3) החוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- חוק), ניסיון לרצח - לפי סעיף 305 לחוק, חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(1) לחוק, הצתה - לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק, הפרת הוראה חוקית - לפי סעיף 287 לחוק.

           על-פי עובדות כתב האישום, העורר התגורר בדירתו במבנה מגורים בעיר נשר. באותו מבנה, בדירה שבקומה התחתונה (להלן-הדירה) התגורר דוד גרובנר (להלן- המנוח) וחברתו אירנה שקוט (להלן- הפצועה). בלילה שבין 23.06.03-22.06.03 בשעת חצות לערך, הצית הנאשם כוננית ספרים הצמודה לדלת הדירה וכן הצית לוח חשמל הסמוך לדלת הדירה אשר ניזוקו כתוצאה מן ההצתה (להלן- ההצתה הראשונה). המנוח והפצועה אשר הגיעו למקום, הבחינו בשריפה ופעלו לכיבויה. בלילה של 23.06.03 בשעה  02:07 לערך, עיכבו שוטרים את העורר בגין חשד להצתה הראשונה, והביאוהו לחקירה בתחנת זבולון. בשעה 03:15 לערך, החזירו השוטרים את העורר לביתו. ובשעה 04:30 לערך, הצית העורר את הדירה בכך ששפך בנזין לתוך ארובת איוורור המובילה לדירה  והדליקה (להלן-ההצתה השניה), בכוונה לגרום למותם של המנוח ושל הפצועה. כתוצאה ממעשיו של העורר בהצתה השניה, נגרם מותו של המנוח משילוב של הרעלה חד תחמוצת הפחמן וכוויות, ואילו הפצועה הובאה לבית החולים במצב קשה כשהיא סובלת מכוויות בגפיים, בגב ובפנים וכן משאיפת עשן.

           יש לציין, כרקע כללי, כי היחסים בין המנוח והעורר, עובר לאירועים המוזכרים בכתב האישום, היו מעורערים לחלוטין וכנגד העורר תלוי ועומד כתב אישום (ת"פ 342/02) ובו מיוחסות לו גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות למנוח, ואשר בגינו אף הושם במעצר בית חלקי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 25.08.03 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום בירור דינו.

           מכאן הערר שבפני.

           בא-כוח העורר מיקד את דבריו בשני טיעונים מרכזיים. ראשית, לדבריו, טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי הכוויות שהיו על גופו של העורר לאחר מעצרו בגין ההצתה השניה מהוות ראייה לכאורה למעורבותו בהצתה, ולא קיבל את הסברו של העורר כי הכוויות הנ"ל נגרמו לו כתוצאה מחשיפה לקרני השמש על חוף הים. שנית, טען בא-כוח העורר כי טעה  בית המשפט קמא בכך שקבע כי החולצה עם סימני החריכה אשר נמצאה בחיפוש שנערך בביתו של העורר ביום 15.07.03 הינה ראיה לכאורה למעורבותו בעבירות המיוחסות לו, וזאת משום שאין כל ראיה הקושרת את החולצה לעורר במועד ההצתה וגם אין שום ראייה  שיכולה להצביע על המועד בו נחרכה החולצה. כמו כן, מציאתה של החולצה בסל הכביסה של העורר ביום 15.07.03 שזורה בסימני שאלה, כאשר השאלה המרכזית היא כיצד ייתכן שבחיפוש הראשון שנערך בביתו של העורר ביום 26.06.03 לא נמצאה החולצה.

           בא-כוח המשיבה טען, לעומתו, כי על פי חומר הראיות שבתיק, קיימות ראיות נסיבתיות, אשר יש בהן כדי לאשש את אשמת העורר כגון: מקורן של הכוויות, סימני החריכה על הגוף ועל החולצה שנמצאה בביתו, התנהגותו של העורר בחקירה במשטרה, שם לא סיפק הסבר המניח את הדעת לגבי מקורן של הכוויות. בא-כוח המשיבה סבור כי יש לתת משקל גם למניע שהיה לעורר כדי לחפוץ במותו של המנוח, היות והיחסים ביניהם היו מעורערים זה זמן רב, וכנגד העורר, כפי שצויין לעיל, תלוי ועומד כתב האישום בגין גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות למנוח.

           לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, ולאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

           קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה  בחומר הראייתי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, מקובלת עלי. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו הנ"ל לאחר שבחן  באופן יסודי ומעמיק את חומר הראיות שבתיק. אכן, חומר הראיות נגד העורר מתמצה בראיות נסיבתיות, אך עובדה זו, היא כשלעצמה, אינה שוללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קלינסקי, תק-על 97(1), 12; בש"פ 139/97 רפאל פרץ נ' מדינת ישראל, תק-על  99(1), 773).

           דין טענתו הראשונה של ב"כ העורר, להידחות, וזאת משום שהסברו של העורר, לפיו מקורן של הכוויות בגופו הוא כתוצאה מחשיפה לקרני השמש בזמן שנרדם למשך מספר שעות על חוף הים יומיים לפני אירועי ההצתה, אינה מקובלת עלי. לעניות דעתי, בשתי חוות הדעת שהוגשו, יש דווקא תמיכה בגרסת המשיבה לעניין מקורן של הכוויות. בחוות דעתו של ד"ר ריקרדו נחמן מיום 07.07.03 נאמר כי:

"על סמך נתונים ממסמכים, תצלומים צבעוניים וקלטת וידאו, לגבי פצעים של מר אליהו אלמגור-מסאס בן 45 שנים, הרינו מחווים דעתנו כי הכוויות דרגה I  - II, נגרמו משילוב של השפעת חום גבוה ויבש כגון משריפה יחד עם פעולת אש ישירה, ויכול להתיישב עם שימוש בנוזל מאיץ שריפה.

הממצאים אינם מתיישבים עם כוויות מחשיפה לקרני שמש".

           חוות הדעת הנ"ל שוללת בבירור את גרסתו של העורר, נהפוך הוא, היא אינה פוסלת אפשרות כי העורר נכווה בעצמו עקב ההצתה השניה.

           כמו כן,  גם בחוות דעתו של ד"ר חן קוגל מיום 16.07.03 נקבע כדלקמן:

"... הנני לחוות דעתי כי נמצאו כוויות דרגה ב' וסימני חריכה בגף השמאלי העליון, בשוקיים ובכפות הרגליים, שמתיישבים עם כוויות כתוצאה מחשיפה לחום גבוה. בנוסף נמצא קילוף שכבת העור העליונה בפנים ובצוואר משמאל שמתיישב עם כוויה דרגה א'-ב' בשלבי החלמה כתוצאה מחשיפה לחום גבוה.

פיזור הכוויות אינו מתיישב עם חשיפה לחום השמש".

           בחוות דעת משלימה  של ד"ר קוגל מיום 27.07.03 נאמר כי:

"יתכן שמקורו של החום הגבוה הוא להבות אש - אך ללא מגע ישיר עם גופו של החשוד, או נוזל חם שנשפך על הגוף.